אחרי הלידה השקטה שעברתי לא יכולתי להסביר במילים את עומק הכאב שהרגשתי. כל קצוות העצבים שלי בערו מכאב. התנהלתי ביום יום על סוג של אוטומט. רציתי לשתף ולדבר אבל גם לא היה לי כוח לפגוש אף אחד.

 ובכלל לא הבנתי איך מתחילים לדבר על זה. במידה מסוימת הרגשתי שאני בחושך ולא ידעתי איך ומתי יחשק לי “לחזור לחיות”.

ידעתי גם שחשוב לתת לאבל מקום ושזה טבעי שאני מרגישה עצובה כועסת ומיואשת אבל לא ידעתי כמה זמן אני אישאר במקום הזה והמחשבות על זה רק הוסיפו תסכול לכל מה שכבר הרגשתי.

בפוסט הזה, כתבתי על דרכים שעזרו לי לבנות את עצמי מחדש ואני מקווה שהוא יעניק לכן השראה למצוא את הדרך הנכונה עבורכן להדליק מחדש את האור עבור עצמכן.

חשוב לי להדגיש שהתנועה לכיוון האור יכולה להיות קטנה ואפילו קטנטונת אבל ממש כמו להבת הנר המהבהבת או גיץ קטן שנאחז בעץ, העיקר שהיא תתקיים, כי יש לה פוטנציאל להדליק את האור מחדש. 

1. מרחב של הקשבה- תמצאו מרחב שבו אתן מרשות לעצמכן להרגיש. במרחב אני מתכוונת גם למשבצת זמן במהלך היום וגם למקום פיזי. לדוגמא: משעה 12:00 ועד שעה 13:00 אני אשב בחדר שלי, אשאיר את הפלאפון בחוץ על שקט וארשה לעצמי להרגיש מסכנה, לבכות, לצרוח, להכות כרית וכו’…

2. כתיבה- מיד אחרי שיצאתי מבית החולים אחרי הלידה השקטה כתבתי את כל הזיכרונות שלי בתוך “מחברת ההריון שלי”. תיעדתי שם את כל הימים שהייתי בבית החולים, את רגעי ההחלטה, רגעי הלידה, את רגעי הפרידה וגם את הרגעים הראשונים של אחרי, כשהתעוררתי בחדר במחלקה. הכתיבה מאפשרת עיבוד של הזיכרון הטראומתי וגם במידה מסויימת מנתקת אותנו מהפחד שנאבד את הזיכרון הזה.

3. יצירה- לא תמיד אפשר למצוא מילים לתאר חוויה טראומתית או עוצמתית ולכן כדאי לחפש דרך להביע את הרגשות שעולים באמצעות יצירה. כתיבה, ציור, פיסול, סידור הבית מחדש, וגם גינון-נטיעת פרחים חדשים ומעקב אחרי הפריחה שלהן.

4. מנטרה/תפילה- כתיבת מנטרה או נשיאת תפילה מחברת אותנו בקשר ישיר לעתיד וגם אם אין לך אפשרות לראות עתיד באופק כרגע, עצם השאלה: מה המנטרה שתתמוך בי? מה התפילה שאני יכולה לשאת עכשיו? מספיקה כדי לייצר תנועה.

לאיזה סעיף התחברת?

מה יאפשר לך להדליק את האור מחדש ולעשות צעד קטן אפילו קטנטן בכיוון?

אם מישהי זקוקה לייעוץ או לאוזן קשבת אני כאן ואשמח לסייע.

שלכן,

נאורה