או במילים אחרות, מה אנשים מפספסים.
אם עברת לידה שקטה או מישהי בסביבתך עברה לידה כזו הפוסט הבא הוא בשבילך.
הפוסט הזה נולד מתוך החוויה האישית שלי שקיבלה תוקף אחרי שצפיתי בסרט ובהרצאה של היוצרת מוריה בן אבות “בידיים ריקות”.
ילד/ת קשת הוא הילד שנולד אחרי לידה שקטה. הוא מסמל את התקווה שאחרי האובדן- השקט שאחרי הסערה.
אחרי לידה שקטה אתן עשויות לשמוע אמירות כמו: “אל תדאגי, שנה הבאה תלדי ילד חי”, “עוד יהיו לך ילדים”, “את צעירה”, “אל תחכי, תכנסי מהר להריון הבא”. מה שיכול לגרום לכן להרגיש שלוקחים מכן את הזכות להתאבל.
לידה שקטה היא אובדן מטלטל, וכל אחת בוחרת להתמודד איתו בדרכה שלה. יש מי שתבחר להמשיך את המסע שלה לאימהות מיד אחריה ויש מי שזה ייקח לה זמן או שתבחר להפסיק. כל בחירה מקובלת.
מה שאנשים מפספסים זה שילד קשת הוא לא הפתרון לכאב.
הוא לא פיצוי, הוא לא תיקון.
כן, הוא מאפשר נשימה במקום שהיה חנוק.
כן, הוא מכניס אור ושמחה לחיים.
אבל הוא לא תחליף!
הוא לא מחליף!
הוא לא בא במקום
הוא בא בנוסף.
או במילים של מוריה: “(על הבת שנולדה אחרי האובדן) היא הביאה המון שימחה והמון אהבה והמון אור, אבל היא לא מילאה את החלל, את הבור שנוצר….והיה לי נורא חשוב שזה מה שאנשים יבינו בסרט הזה. הסוף שלו לא יהיה הילדה שנולדה. זה לא הסוף של הסיפור הזה, זה סיפור אחר…”
ילדי קשת צובעים את החיים בצבעים חדשים והכניסה שלהם לחיינו יכולה לסייע בהחלמה, אבל אחד הדברים שיכולים לסייע לא פחות, היא לתת תוקף לאובדן. לא משנה אם זה קרה עכשיו או שזה קרה לפני שנים. אין זמן נכון להכיר בכאב ולהתחיל לרפא אותו.
שלכן,
נאורה