בכיתה י’ טיפסנו את המצדה בטיול השנתי. על הגב שני ליטר מים, סנדוויצ’ים של אמא (חומוס וגבינה צהובה. אל תשאלו…ככה זה בית של עולים) והמון חטיפים (היה אז ביסלי מזרחי, זוכרים?). כל הכיתה מטפסת, השמש מבצבצת, קר ומזיע ותלול, אנחנו צועדים בטור לעבר הפסגה ופתאום צעקה מאחורי!
“ואי נאורה, איזה שריר יש לך!”
אני במכנס קצר וז’קט טרנינג עם קפוצ’ון, קופאת על מקומי לרגע, לא בטוחה איך להגיב. ואז שוב עולה הצעקה “בואנה, קלטת איזה שריר יש לה ברגל?” ואני מתחילה להזיע, ולא מהטיפוס, ממשיכה לטפס ומתחילה למלמל “זה מהשחייה, זה בגלל שאני שוחה”.
באותה תקופה מלאו 8 שנים לחברותי בנבחרת השחייה העירונית וזו גם הייתה השנה אחרונה ששחיתי בה… אחרי הטיול, עזבתי את הנבחרת, הפסקתי ללבוש מכנסיים קצרים והשתדלתי להסתיר את השרירים. כי מי ירצה בחורה עם שרירים, שנראית כמו גבר.
שנה אחר כך אותו בחור שצעק במצדה, הזמין אותי לצאת איתו. הזמין-אותי-השרירית-לצאת איתו! “מה הקטע?” שאלתי אותו, “אתה קודם מעליב אותי ואז רוצה לצאת איתי?”
“מה ז’תומרת?” הוא שאל, “מתי העלבתי אותך?”
“אז, במצדה שצעקת לי, שהערת לי על השריר ברגל!!!”
“במצדה? השריר ברגל? בואנה נאורה איזה שריר יש לך, זה סקסי בטירוף!”
מבינים את הקטע???
הוא חשב שזה סקסי…
אני נעלבתי וסחבתי את זה כל כך הרבה זמן איתי.
ואת כל הסמטוכה הזו אפשר היה לפתור עם שאלה פשוטה, שלא ידעתי לשאול בכיתה י’: “למה אתה מתכוון?”
כי אני מיד ידעתי שהוא מתכוון להעליב אותי, ולפגוע בי, תקראו לזה גיל ההתבגרות או חוסר ביטחון, זה ממש לא משנה.
אבל בפועל, אנחנו יכולים לשנות כל כך הרבה בשיחות שלנו עם אנשים, אם ננשום רגע, נבין שאנחנו לא תמיד יודעים למה הצד שני מתכוון ופשוט נשאל.
“למה אתה מתכוון שאתה אומר בואנה איזה שריר יש לך?”
