“הגוף הוא הפטפטן העיקרי והוא תמיד דובר אמת” קובעת נטאלי בן דוד ( ההוגה של שיטת סאטיה).
כשאנחנו חווים אירוע שהוא גדול מכדי להכיל אותו ואין לנו כלים להתמודד איתו הגוף שלנו עובר טלטלה. קצב דפיקות הלב משתנה, הנשימה משתנה, אנחנו מתכווצים. זה פוגש אותנו בכל מיני אירועים בחיים, אבל הראשוניות שבהן בד”כ מצויות בילדות. כשהגוף מטלטל גם הנפש מטלטלת.
יש אירועים שברחנו מהם פיזית ויש אירועים שברחנו מהם תודעתית. בשניהם הגוף דיבר והגוף קבע מה תהיה התגובה שלנו. מכירים את האנשים שלא זוכרים שום דבר מהילדות שלהם? או שיש שנים מסוימות שנמחקו להם? אני לא מדברת רק על טראומות או טראומות מורכבות (כמו שקוראים להם בשפה המקצועית) אלא על כל אירוע שבו חווינו חוסר אונים.
אותם אירועים נצרבים בגוף שלנו, הם משנים חיווטים במוח שלנו לפעמים ושנים אחרי אותו אירוע הם יכולים להציף אותנו.
אני לדוגמא, חוויתי שבועיים של הצפה רגשית מטורפת, ובמחשבות שלי חזר המשפט:
“די! אני לא רוצה להיות כאן”.
לא קרה שום דבר חיצוני באותו זמן, שהיה אמור לגרום לזה (טפו טפו טפו). אבל הסתובבתי עצבנית על כולם. במהלך האימון הסאטי אצל המאמן שלי, נתנו מקום לגוף, שמנו לב לתחושות. תיארתי איך הראש שלי כבד, ויש לי דמעות שתקועות בעיניים וכמה הגוף שלי מהצוואר ומטה כבד ומנומנם, הנשימה שלי הייתה מאומצת. מתוך ההקשבה לגוף עלה לי זיכרון מכיתה ד’ במהלך בדיקת MRI שעשו לי. על הראש שלי הדביקו אלקטרודות, הכניסו אותי למכונה רועשת וצעקו עליי דרך הרמקול שאסור לי לזוז כדי שלא אהרוס את הבדיקה. אתם יכולים לדמיין לעצמכם את הפחד שהרגשתי ואת הדריכות שבה הייתי באותם רגעים. בקליניקה, תוך כדי פירוק הזיכרון, הגוף נרגע, הנשימה הסתדרה ומיד אחר-כך המחשבות המטרידות נעלמו.
עד לאותו רגע, לא זכרתי את האירוע הזה בצורה ממשית. הגוף הוא הפטפטן העיקרי! תסמכו עליו שהוא יודע מתי אתם חזקים מספיק כדי להתמודד עם חוסר האונים בעבר שלכם. אני לא יודעת מה קרה שהגוף החליט להציף עבורי את התחושות מאותו אירוע דווקא באותם ימים אבל אני לומדת יותר ויותר להקשיב לו ולסמוך עליו שהוא פועל לטובתי. הגוף הוא אחד הכלים המרכזיים שאני עובדת איתו בשיטת סאטיה. זה לא כולל מגע בין המתאמן למאמן, אלא הקשבה ותשומת לב עדינה לנשימה, לתחושות ולעצמנו. כשהמטרה היא לחיות חיים נינוחים, שלווים ונטולי סבל מיותר ככל האפשר.
