בחופש הגדול נסענו עם הילדודס ל”שביל התפוזים” ליד חדרה. מתחם מקסים עמוס אטרקציות יבשות ורטובות לילדים, מתקני טיפוס, מסלול מכוניות, מדשאות (מומלץ בחום לקראת חופשות בחגים!).
הגענו מוקדם והיה חם ולח ואני התחלתי לתכנן בראש את התחנות שנעבור בהם “כי צריך לעשות הכל וכדאי שהילדים ייהנו מכמה שיותר דברים”.
וככה מצאתי את עצמי משכנעת את הבת שלי, בת השלוש, לעלות לפה וללכת לשם, ותראי את המתקן המגניב הזה וחבל שלא תנסי את זה וואו אומגה! אבל לה היו תוכניות אחרות.
עמדנו בתור למירוץ מכוניות ואני נאמתי ונאמתי כמה המתקן הזה מגניב, ואיזה צבעים יש למכוניות, ואיזה מסלול! מינימום פורמולה אחת.
אבל אחרי כל התוווורררר, ממש בכניסה למתקן, היא משכה לי את היד ואמרה לי “אמא את לא מבינה, אני רוצה ללכת למזרקות. רק למזרקות!”.
אוי, כמה שנהיה לי חם!
“מה פתאום!?!? יש עוד הרבה מתקנים אחרים שלא עשינו! ואחר כך לא תוכלי להיכנס אליהם כי תהיי רטובה!” אני צועקת מיואשת ובראש עוד ממשיכה לחמם את עצמי “חיכינו את כל התור הזה, עכשיו את נזכרת!?!” ובגב, בין טיפות הזיעה, הרגשתי את המבטים של ההורים מאחורי, מזרזים אותנו להחליט.
והיא עם היד הקטנה שלה מושכת אותי לרדת לגובה שלה, מסתכלת לי בעיניים ואומרת “את לא מקשיבה ומדברת ומדברת, אני רוצה רק למזרקות! ולא שום מתקן אחר! אף פעם!”
שנייה לפני שנזפתי בה על הנזיפה שאני קיבלתי, נשמתי נשימה עמוקה ושאלתי את עצמי “מה חשוב עכשיו?”
“ליהנות!” אמר הקול בראש “הגענו לכאן כדי ליהנות עם הילדים”.
“יאללה בואי” אמרתי לה ודקה אחרי שכחתי מהחום ופיזזתי, יחד איתה, בין הטיפות במזרקות.
כנראה שבסוף הסוד הוא ללמוד לתפוס את רגעי האושר שבין הטיפות וכשאתם מתבלבלים לשאול את עצמכם “מה הכי חשוב עכשיו?”
שלכם,
נאורה
