קוביית העץ פגעה לי ממש במרכז המצח, “לא זורקים עליי דברים!!!” צרחתי מיואשת. הקובייה ששברה את סף הסבלנות שפיתחתי ביזע כל החופשה. הרמתי אותו בכעס והנחתי אותו בלול. הוא צרח, אני מלמלתי “די כבר, די, לא יכולה יותר” וברחתי החוצה מהחדר.
בחוץ חיכתה לי שמש, בריכה ונוף של מדשאות מטופחות ושלל פרחים, אבל לא ראיתי כלום באמת. ישבתי מיואשת על מיטת השיזוף ובראש מחשבות “לא משנה מה אני עושה, שום דבר לא מספיק!”, “נמאס לי כבר!”, “נראה אותם מסתדרים בלעדיי”, וגם, “איזה גרועה אני אף פעם לא מעריכה שום דבר”.
ובזמן שהדמעות טיפסו במורד הגרון והתחילו להחליק החוצה, ראיתי אותו צועד הולך ושוב. ילד בן 9 או 10. הוא נראה מוטרד, התקרב והתרחק והלך במעגל.
בסוף לקח נשימה עמוקה וניגש אליי בנחישות: “הכל בסדר?”
הבטתי בו בפליאה, “כן” מלמלתי נבוכה “אני פשוט עצובה”.
“פה זה החדר שלך?” הוא המשיך בשלו.
“כן, אני פה עם המשפחה שלי” עניתי.
“גם אני פה עם המשפחה שלי. החדר שלי שם, רחוק” הוא הצביע מעבר לבריכה, “אבל ברחתי להם, כי משעמם לי.”
“ברחת להם?? אולי תבדוק את החדר עם משחקי הוידאו שיש פה, הוא ממש נחמד” אמרתי וניסיתי להישמע מבינה.
“כן, הייתי שם, הם שמים אותי שם כל היום, וכבר די, משעמם לי” הוא ענה באנחה.
“מה זה משעמם?” שאלתי, תוהה אם אני צריכה לדווח למישהו במלון.
“משעמם! אני משחק ומשחק ואני כל הזמן מפסיד, נמאס לי כבר!”
“אז משעמם זה עצוב?” שאלתי.
“כן!” ישבנו ביחד ושתקנו.
אחרי כמה דקות הוא קם והתרחק “עכשיו אני הולך לנסות מחדש” הוא נפנף לעברי ונעלם מאחורי הבריכה.
גם אני…חשבתי לעצמי, גם אני!