“סבתא חיה-מתה” הוא תמצית הכאב שלי בחודשים האחרונים.
סבתא שלי חיה, אבל גם קצת מתה. בשיחה האחרונה ביננו היא עוד אמרה לי “אני מתה עלייך, נכדה שלי!” ואם הייתי יודעת שזו תהיה הפעם האחרונה שאשמע את ההצהרה הזו, כנראה שהייתי מקליטה את השיחה ושומרת לי אותה בטלפון לנצח.
בפעם הבאה שאתקשר אליה היא כבר לא תדבר רק תשתוק, ואני אנסה בקול רועד רק להגיד לה כמה שאני אוהבת אותה וכמה שאני מתגעגעת, חונקת את הדמעות ודוחפת אותן עמוק לגרון כדי שלא תרגיש.
היא איתנו פיזית אבל כבר לא ממש שם, היא התכנסה בתוך עצמה.
כבר חודשיים לא התקשרתי. מודה.
החנק שתוקף אותי מהמחשבה על השתיקה איתה מונע ממני אפילו לנסות.
קוראים לזה דמנציה וזה שם מכובס לתהליך איטי ומייאש של פרידה מתמשכת.
וזה מוזר שהיא איתנו ואני מתגעגעת….לאוכל שהיתה מכינה, לריח החצ’אפורי שנאפה בתנור, לקובה הטעים שידעה להכין, לריבת התותים….
לחיוך הגדול שהיה נפרס על פניה כשהגעתי לבקר, יחד עם מפת שולחן גדולה וכל המקרר.
לשיחת הטלפון היומית שלנו.
למשחקי הרמיקוב.
לזיק השובב בעיניים שלה.
וברגעים הריקים שלי כשאני ככה משייטת לי בזיכרונות ובכאב, אני שומעת את המחשבות שלי “תפסיקי! זה עוד לא הזמן! היא לא מתה!” נאבקות במחשבות של “היא כן! ושתמות כבר!”
היום, אחרי שהדמעות נרגעו, בין נשימה לנשימה בזכות האימונים בשיטת סאטיה, זכרתי לשאול את עצמי, מה חשוב לי עכשיו ביחס לסבתא? וככה קבעתי לי ביומן נסיעה לביקור.
