לפני שהבת שלי נולדה הייתי 3 חודשים בשמירת הריון בבית ורק רציתי “להרוג זמן”. פתאום הכל נראה לי מרוח כמו מסטיק. חשבתי לעשות איזה קורס, או ללמוד משהו כדי “לנצל את הזמן” אבל בתכלס הגוף שלי היה עייף ולחוץ והייתי צריכה “לתת לו זמן”.

לפני השמירת הריון עבדתי במשרה תובענית ועמוסה והייתי רגילה “לרדוף אחרי הזמן” ולעשות הכל מהר כדי “להספיק בזמן” הרגשתי ש”אני מנצלת את הזמן” שלי כמו שצריך.

אחרי הלידה כעסתי על עצמי ש”בזבזתי את הזמן” שהיה לי בשמירת הריון כי עכשיו “לא היה לי זמן לעצמי”.

וכשחזרתי מהחלמת הלידה לעבודה הרגשתי חנוקה כי “לא הספקתי לעשות בזמן” דברים שקודם באו לי בקלות והייתי חייבת “לפנות זמן”.

מידי כמה זמן באימון הסאטי שאני עוברת, אנחנו מתבוננים על השיחה שיש לי עם הזמן. 

אני מבינה שהזמן עצמו לא משתנה, אלה אנחנו.

ואני לומדת עם הזמן לנפות ממנה ביקורת ואשמה ונותנת לי את הזמן לצמוח בקצב שלי.

ואתן, איך אתן עם הזמן שלכן?

בתמונה: אני “לוקחת את הזמן”😉

שלכן,

נאורה