אז אתמול היה יום האישה והיו המון פרסומים, על נשים מצליחות, על תאגידי שמצליחים לקדם נשים, על זה שנשים מצליחות בזכות עצמן ועוד כל מיני.
היום תוך כדי שניקיתי את הבית, שאבתי אבק וקרצפתי כיורים ניסיתי לפענח מה זו בכלל “הצלחה”? מה אני מחשיבה כמוצלח? איפה אני חווה הצלחה? והאם אני רואה את עצמי כאישה מצליחה?
כילדה הבנתי שיש משמעות לציונים שאני מקבלת, לקבל 100 זו הצלחה אבל לקבל 86 זה כישלון. כתיכוניסטית ביקשתי להרחיב אופקים כמה שיותר ועשיתי 36 יחידות לבגרות והייתי גאה כשקיבלתי תעודת הערכה משרת החינוך דאז, על הצטיינות כלל ארצית בבחינות הבגרות.
כשהגעתי ללמוד באוניברסיטה כעתודאית למשפטים, נוכחתי שאפשר ללמוד את כל מה שלמדנו בתיכון בסמסטר והבנתי שהיכולת שלי לקרוא ולעבד כל כך הרבה מידע בזמן קצר היא הצלחה.
כשהתגייסתי, קבלת תעודת הצטיינות מהפרקליט הצבאי הראשי, סיום של עוד תואר, קידום בדרגה היו עבורי הצלחה.
אבל עם כל התארים האקדמיים, ההישגים, תעודות ההצטיינות, חתיכות הנייר היו רגעים ריקים שבהם תהיתי לעצמי “האם זה מספיק?” מתי יבוא הרגע שבו אוכל לנוח ולהגיד לעצמי “נאורה, את אישה מצליחה!”.
באותם רגעים עוד לא הבנתי שההגבלות שצריך להתעלות מעליהן אינן נמצאות בחוץ אלא בפנים. כי המקום היחיד שבו נוכל למצוא את ההצלחה המיוחלת הוא איך שאנחנו חווים את עצמנו בהווה.
אז היום אני מאמנת את עצמי להשקיט את הקול שקורא לפעמים “לא משנה מה תעשי, לעולם לא תהיי טובה מספיק” ואני מציינת עם עצמי ציוני ביניים לאורך היום: למדתי משהו חדש-הצלחה, התמודדתי עם קושי-הצלחה, ניקיתי את הבית- הצלחה, בישלתי ויצא לי טעים- הצלחה, הילדים הלכו שמחים למסגרות-הצלחה, קראתי ספר בלי להרדם- הצלחה, כתבתי פוסט לפייסבוק-הצלחה.
כי הצלחה בשבילי היא להתקדם, היא להרים את עצמי כשקשה, היא להתמודד עם כאב ועם סבל, לעבד אותם ולהמשיך, היא להכיר בזה שעליי להתמודד עם כל הפחדים שנמצאים בתוכי והיא לאהוב את עצמי גם כשהמשאית של המדליות עוד לא הגיעה (כמו שאתם רואים בתמונה, אני מחכה לה). היא בדרך, אני בטוחה!
אז תחגגו הצלחות, תחגגו את עצמכם ותזכרו שהצלחה היא להיות הגרסא הכי טובה של עצמכם היום.
