חברות הזהירו אותי שכדאי לקרוא לו מיד כמגיעים לבית החולים ולהתעקש על זה, “אחרת את יכולה לחכות שעות וסתם יכאב לך כל הזמן הזה”.

בסוף חיכינו לו חמש שעות והמתנתי בשקט כי ידעתי שנשים אחרות היו צריכות אותו יותר ממני ולא כאב לי שום דבר חוץ מהלב.

הוא נכנס לחדר צוהל, עם כובע רופאים צבעוני מעוטר בציורים תינוקיים וניגש למיטה שבה שכבתי.

“בואי נוציא את התאומים האלה ממך” הוא חייך.

היו לו עיניים ירוקות.

ביקשתי שייתן לי יד.

“אל תדאגי! תחבקי אותם תכף” הוא טפח לי על הכתף והתעסק בצינורות שליד המיטה.

הבטתי בו המומה

“אתה לא מבין!!!” תפסתי את היד שלו ומשכתי אותו לעמוד קרוב אליי, “הם כבר מתים” נשפתי בקושי “אף אחד לא עדכן אותך!?!…”

הוא היה קרוב כל כך, שיכולתי לראות את האישונים בעיניים שלו נשאבות אחורה באימה.

“אני ממש מצטער, תכף חוזר” הוא מלמל ומעד החוצה מהחדר.

דקה אחרי זה שמעתי צעקות במסדרון “איך לא מעדכנים אותי בדבר כזה!!!”

ותהיתי עם עצמי איך באמת?

ואחר כך, הרגשתי אשמה שהרסתי לו את מצב הרוח.

והנה אני, חמש שנים אחרי הרגע הזה, כותבת את השורות האלה בידיים רועדות.

עדיין מרגישה קצת אשמה כל פעם שאני כותבת על זה, אבל משתפת כדי שתדעו.

לידה שקטה מוגדרת לידה של עובר ללא רוח חיים במשקל של 500 גרם או יותר משבוע 22 של ההריון ומעלה. בכל שנה מתרחשות 2.6 מיליון לידות שקטות-אחת בכל 16 שניות.

בתוך כל לידה כזו יש יולדת, בן זוג ומשפחה שמחכות למרדים…שיעמעם את הכאב.

תשתפו את הפוסט כדי שהן יידעו שהן לא לבד ותקדישו רגע להקשיב לסיפור שלהם, אולי תצליחו לעזור להם קצת להעיר את הלב.