קיבלנו את ההחלטה לפנות בוקר, בעיניים נפוחות מדמעות וחיכינו, אני ועומר.

קרן שמש כתומה בצבצה והאירה את החדר בו שכבתי ועומר יצא לחפש את הרופאים כדי לעדכן אותם.

הם, שלחו אותו למלא טפסי בקשה לעלות לוועדה לאישור הפסקת הריון ולשלם אגרה.

משמרת הלילה התחלפה.

"אם יתחילו צירים, תהיי חייבת ללדת" הם תזכרו למרות שכבר ידענו שאנחנו על זמן שאול.

המונח "להרוג זמן" קיבל משמעות חדשה שעה שהמתנו לקבל אישור להרוג את התינוקות שלנו בעודם ברחם. אני לא זוכרת אם דיברנו או שתקנו.

בשעה עשר, מנהל המחלקה, נכנס לחדר לבדו בארשת פנים חתומה. גופו הגדול, מסתיר את דלת הכניסה.

"כמו שהבטחתי, קיבלתם אישור!" הוא מפטיר "מיד יגיע לפה סניטר, כדי לקחת אותך למטה להמשך התהליך" הוא מספר ומתקרב אל המיטה.

"אני מצטער" הוא אומר לי במבט מושפל ומניח כף-יד חמה, גדולה ומנחמת על המצח שלי.

 לרגע קטן אני מרשה לעצמי לנשום.

"אני מבטיח לך ששנה הבאה, אני מניח לך תינוק-חי על החזה!" הוא אומר וכל האויר ננשף ממני בבת אחת.

בעיניים חנוקות אני עונה לו: "לא רציתי שנה הבאה, רציתי עכשיו!!!"

כל כך רציתי עכשיו.