הוא מגיע בזמן, מלווה בחבר. מחליק כיף ונכנס בסבבה ומתיישב על הכיסא.
הוא בן 16. אחרי קצת סמול טוק, אני רואה את הפנים שלו מתכרכמות.
יש משהו שמטריד אותך ותרצה לדבר עליו?” אני שואלת.
הוא:”לא יודע, יש לי שאלות!” הוא מצהיר.
אני:”אז תשאל” אני עונה בנונשלאנט והוא שואל בשטף.
הוא:”איפה את גרה?”
אני:”תל אביב”
הוא:”בת כמה את?”
אני:”כמעט 38, יש לי יומולדת בראשון הקרוב.”
הוא:”אז אני לא אומר מזל טוב, אסור להגיד לפני הזמן.”
אני: “ברור”
הוא:”את נשואה?” הוא שואל מהר.
אני:”כן”
הוא:”ויש לך ילדים?”
אני:”כן”
הוא:”כמה?”
אני: “שניים” עונה ונושמת עמוקות.
הוא:”בני כמה?”
אני: “בת בת ארבע ובן בן שנתיים” אני עונה ותוהה אם נכון להמשיך את שטף השאלות הזה.
הוא: “ומה את רוצה שהם יהיו שיהיו גדולים?”
אני: “מאושרים!” אני עונה בלי מחשבה, נסחפת למשחק.
ופתאום שתיקה.
הוא מסתכל על הרצפה.
אני שותקת,
מרוכזת בנשימה שלי ומתבוננת לעברו. תוהה אם עשיתי טעות שנתתי לו לתחקר אותי ככה.
לאט לאט הוא מגרד את המבט שלו מהרצפה ומסתכל עליי.
הוא:”אני גם רוצה את זה…”הוא משתף בלחש “אבל אני לא כל כך יודע איך…” הוא מתוודה.
אני:”בוא נברר את זה יחד…”
שלכן,
נאורה
