כמה חודשים אחרי הלידה השקטה, ברחנו מהארץ.
ישבנו מול חלון שקוף, מתחתינו נפרסה העיר עד האופק: גורדי שחקים, בתים קטנים ופארקים ירוקים. קרני השמש ריצדו בין זכוכיות הבניינים. מעולם לא ישבתי גבוה כל כך לאכול.
ובכלל לא תכננו לאכול, עלינו רק כדי ליהנות מהנוף להכיר את שנחאי מלמעלה כך שנוכל לטייל בה למטה ונתמצא בניווט.
לובי המלון רחב הידיים היה כמעט ריק מאדם, במסעדה ישבו כמה זוגות אורחים ודיברו חרישית.
פתאום חלף פנינו מלצר, אוחז במגדל מתכת קטן עם קומות, ובכל קומה קינוח קטנטן וצבעוני.
"זה נראה טוב" אמרתי.
בן זוגי התסכל עליי והנהן- "רוצה? בואי נבדוק כמה זה עולה?"
"לא, לא" נפנפתי בידיים בביטול "מה פתאום, בטח המחיר פה משוגע!"
לא חשבתי שAfternoon Tea במלון מריאוט בשנחאי זה משהו שאעשה.
לא חשבתי שאטייל בשנחאי.
לא ראיתי את עצמי במזרח הרחוק.
לא דמיינתי את אוקטובר 2017 ככה, בכלל!
"חיים רק פעם אחת" הוא אמר מחייך ושלח יד לאחוז בתפריט בשולחן לידנו, "דווקא סביר ממש".
"כמו ארוחה בתל-אביב" עניתי מופתעת כשהוא הראה לי את המחיר.
בחרנו את הפינה הכי רומנטית ושלווה במסעדה, הזמנו ובהינו בנוף.
שנינו היינו מיוזעים מיום טיול ברחובות העיר הסואנים, לבושים ברישול של מטיילים, חריגים בנוף את המסעדה היוקרתית שכל באיה היו לבושים בקפידה.
כשהגיעה הפירמידה הקטנה עטורת הקינוחים לשולחננו, התפעלנו.
הכל היה צבעוני, מוקפד, מדוייק וטעים, פשוט טעים כל כך. אכלנו לאט, מתענגים על כל ביס, והופתענו כל פעם מחדש כשהגיע עוד מאפה ועוד משקה לשולחננו כחלק מהארוחה הלא מתוכננת שלנו.
"זאת הארוחה הכי טובה שאכלתי בחיים, אני לא מאמינה שאנחנו כאן!"
"גם אני לא מאמין" הוא אמר
הבטנו אחד לשני בעיניים ובכינו.
לא ככה דמיינו את אוקטובר 2017.
האם מותר לנו בכלל ליהנות עכשיו?
