המיילדת ניהלה את חדר הלידה באצילות מעוררת השראה. מלהקת אותי את בן זוגי ואת אמא שלי בתוך מחול האימים הזה.

כשנכנסה ניגשה למיטה בה שכבתי מעורפלת, אחזה בידי ואמרה לי "גם לי זה קרה, בחודש שביעי. את תעברי את זה. אני כאן כדי לעזור לך לעבור את הלידה הזו בשלום".

הנהנתי ועצמתי עיניים, לא רציתי לראות, לא רציתי לזכור, לא רציתי להיות שם, אבל לא הייתה לי ברירה.

אחר כך היא ניגשה למלווים, הגדירה להם מיקום ותפקיד והם התמקמו לצידי. הרגשתי בנוכחותם החמה כשהם אחזו בידיי.

המחט של המוניטור צקצקה בקצב מהיר יותר ויותר. "הגיע הזמן" היא אמרה…"את מוכנה?" 

החלטתי להיכנס לחדר הלידה בעיניים עצומות, עד שהסיוט הזה יגמר.

"את תרצי לראות אותם?" היא שואלת.

אני בעיניים עצומות- "מה!?!" עד אותו רגע לא חשבתי בכלל על אפשרות כזו.

"אני חייבת לשאול אותך, את תרצי לראות אותם?"

"מה? מה?" אני מפנה ראשי מעליה ומסתובבת לכיוון אמא שלי.

"לא יודעת, לא יודעת, אני רק רוצה שזה יגמר כבר, אפשר שזה יגמר כבר?"

לא ראיתי את תגובתה, רק שמעתי את המיילדת מכריזה,

"ברשותך, אשאל אותך שוב בהמשך".