אחרי חודשיים חזרתי לעבודה. מספיק עם האבל הזה, חלאס, צריך לחזור לחיות! הצהרתי מול עצמי במראה. הבטן שלי לא השתכנעה. “סתמי!!!” צעקתי עליה ולקחתי את המפתחות לרכב ונסעתי לאשדוד שם עבדתי.
אם לומר את האמת היום בעבודה היה עובר לי בכיף יחסית (לפחות אחרי הימים הראשונים) אבל אז הייתי צריכה לחזור הביתה. נסיעה עמוסת פקקים בדרך חזרה לתל אביב, ששיאה היה פקק מזדחל ברחוב המסגר.
כמעט כל יום מצאתי את עצמי כלואה בין אוטובוסים שנשאו את השלט “הפלה זה לא משחק ילדים”.
“הפלה זה לא משחק ילדים” צועק על השלט מימין
“הפלה זה לא משחק ילדים” צועק עליי השלט משמאל
“הפלה זה לא משחק ילדים” צועק עליי השלט שמודבק מאחורי האוטובוס
הפלה זה באמת לא משחק ילדים!!! אני נחנקת. מסך של דמעות מזגג לי את הראייה.
ולידה שקטה היא לא הפלה אני חושבת.
כוס אומו על החיים האלה, רק תתנו לי להגיע הביתה בשלום.
